חודשיים עברו מאז יצא אלבומו החדש של אהוד בנאי, "רסיסי לילה", 7 שנים אחרי צאת האלבום "ענה לי". מאז הוא הוציא אמנם אלבום הופעה משולש ("ממשיך לנסוע", 2006) ואלבום המורכב מטקסטים מהמקורות ("שיר חדש", 2008), אך זהו למעשה האלבום הראשון מאז, הכולל בתוכו שירים חדשים שבנאי כתב. לרגל יציאת האלבום, הגיע בנאי להתארח בתוכנית מיוחדת של המגבר שהוקדשה לאלבום. הנה היא לפניכם. אתם מוזמנים לנגן אותה במלואה, או לקרוא חלק מהראיון שמובא כאן כתוב, ואפשר גם יחד.
אם אתם מעדיפים להאזין לתוכנית בקובץ בפורמט MP3 להורדה למחשב או להאזנה בכל מקום שתבחרו, לחצו כאן (אפשר גם קליק ימני, ואז שמירה בשם).
כמו בכל אלבום של אהוד בנאי, גם "רסיסי לילה" הוא מסע שמשלב טיול במרחב - הפעם אלו רמת גן וגבעתיים - ותנועה בזמן. בחלק מהשירים באלבום הוא אף חוזר לתקופת הילדות, ומערב בין הנוסטלגי לעכשווי. הוא מסביר ש"זה לא משהו שהיה מכוון, אבל כשהשירים הצטברו אז פתאום ראיתי שיש פה דיאלוג בין מי שאני היום לבין הילד שהייתי".
בראיון שנתן לפני למעלה מעשור לשמעון אדף בארץ אחרת, הסביר בנאי את הפתיחות שגילה תמיד אל תרבות המזרח. "יש תחושה שאנחנו נמצאים בצומת של מזרח ומערב, אבל הוא חנוק. גבולות בשלושה צדדים וים ברביעי. הכול כאן דחוס ולחוץ. במוסיקה אני אוהב לפרוץ את תחושת המחנק, את המצור התרבותי", אמר אז, מה שיכול לתת הסבר גם לפנייה שלו לכתיבה על סיטואציות המתרחשות ברובן בדמיון בכמה משירי האלבום.
"בכלל כל העניין של יצירה הוא מבחינתי צורך לפרוץ את המחנק הקלסטרופובי", הוא מסביר, "מבחינתי להופיע, לנגן ולכתוב, כל הדבר הזה זה קצת לצאת למרחב שמאוד חשוב לי, ומאוד חסר לי כאן, וגם הדמיון. למרות שאני מוכרח לומר שאצלי, מבחינת הדמיון, תמיד חייב להיות לי מסלול המראה שממנו אני ממריא. אני קצת חלש בלהמציא סיפורים. אני חושב שהשיר היחיד שכתבתי שהוא כולו מומצא זה יצחק שן זהב, מה שנקרא 'שעה של מסתורין', שעד היום אני לא מבין מאיפה השיר הזה בא. לא יודע על מה הייתי כשכתבתי אותו, אבל בדרך כלל אני חייב משהו מציאותי שממנו אני יכול להמריא".
סיטואציה כזו של מפגש מדומיין מתרחשת למשל בשיר "משורר וילד", שכתב אחרי שנתקל בשירו של המשורר האמריקאי-יהודי אלן גינצבורג בתרגומו של נתן זך. אבל זו לא הפעם הראשונה שבנאי כותב על פגישה דמיונית. את מאיר אריאל הוא אמנם פגש בחייו, אך מעולם לא קראו יחד דף גמרא סביב שולחן השבת, כפי שכתב בזמנו בבלוז כנעני", מה שיקרה אולי לדבריו "באופק אחר".
"אני חושב שאחד הדברים שבאמת נפלאים בכתיבה, זה שהיא מעל הזמן. היא נותנת לך אפשרות לעוף מעל הזמן. לפעמים כשאתה כותב, אז אתה פתאום לא נשוי ולא אבא, אתה חוזר לזמנים אחרים ולתקופות אחרות. אני לא מנטרל את זה ולא מכבה את זה. אם זה קורה אני הולך עם זה, כי בעיניי זה חלק מהקסם של הדבר הזה שנקרא יצירה, שהוא קצת משחרר אותך מהגרביטציה ומהעבדות לזמן".
בשיר "אני הולך", הוא כותב "אני הולך בעיר מוכרת וזרה / לא שייך למגזר לא נכנס למגירה". העובדה שבנאי מסרב להשתייך למגזר מסוים, על אף שיש מי שינסו לתייג אותו, היא זו שאולי מאפשרת לו לפנות לקהל מגוון כל כך של חילוניים ודתיים, מתנחלים ותל אביביים. שאלתי אותו האם הוא רואה בכך שליחות?
"אני לא רואה את עצמי שליח", הוא עונה, "אבל זה העולם שאני חי בו באופן טבעי. אני חי בצומת כזה. אני באמת לא שייך למגזר, וזה דבר שמקומם אותי, 'ההתמגזרות' הזו של החברה הישראלית לשמאל-ימין, דתי-חילוני. מילא, אם אתה מגדיר את עצמך, אתה מיד שולל את מי ששונה ממך, וזה משהו שאני משתדל מאוד להימנע ממנו. למרות שיש לי את הדעות שלי לגבי כל מיני נושאים בוערים כמו פוליטיקה וכאלה, אבל אני מוכן לשמוע את דעתו של האחר גם היא לא מקובלת עליי ואני לא ממהר להחרים אותו. אני נמצא פשוט במקום כזה, שאני חי את החיים העכשוויים ויחד עם זאת אני גם לומד תורה וגמרא ומשנה. זה העולם שלי. באופן טבעי העולמות האלה מתחברים גם ביצירה שלי".
בשיר "ר"ג - גבעתיים" אתה כועס על האמירה "אין עם מי לדבר".
"אני באמת חושב ככה. זאת אומרת, לא רק שאנחנו לא מדברים עם השכן - ויכול להיות שיש מצבים שבהם באמת אין עם מי לדבר, אני לא נכנס כרגע לעניין הפוליטי - אבל אנחנו לא מוכנים לדבר בשפה שלו. אותי זה תמיד מדהים איך אני שומע פוליטיקאים פלסטינים שמדברים עברית צחה. לאחמד טיבי יש אולי את העברית הכי יפה שאני מכיר, אבל אנחנו לא מדברים ערבית. אנחנו יודעים לקלל בערבית - כמו שמאיר אריאל אמר, 'בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה' - אבל אנחנו לא מוכנים לקבל את השפה הזו, אנחנו לא מוכנים לקבל את התרבות הזו, את המוזיקה".
אתה אומר בשיר שגם הפכנו חשדנים. אתה מתייחס להלך הבודד שמבקש עזרה וזוכה להתעלמות כי הוא לא משלנו.
"זה גם משהו שאני יכול לפעמים להשתגע ממנו. בתור בן אדם שלומד תורה, אני יכול להגיד לך שהיחס לגֵּר, מופיע יותר מאשר 'ואהבת לרעך כמוך'. הכוונה של התורה לגר היא לא למי שמתגייר, אלא לפועל זר, תושב זר, לפליט הסודאני שמגיע, ואני רואה איך מתייחסים אליו גם אנשים שמחזיקים ביהדות כדרך חייהם ואני משתומם על זה. אני לא מבין את זה, ולפעמים יש צורך להגיד משהו".
בשיר "מפתח הלב" שבאלבום, מתאר בנאי את הקושי הרב בכתיבת שיר, עד כדי כך שהוא "מסרב להיכתב", מה שיכול לתת הסבר חלקי לשהות בין הוצאת האלבומים. "אני מתאר גם באיזשהו מקום את התקופה שבכלל עוד חיפשתי את הצליל שלי, את המילה שלי".
שזה בואדי, בראש פינה?
"כן, הואדי כהשאלה. זה לא היה רק בואדי, אבל הואדי היה חלק ממסע החיפוש שלי, כי בעצם בתחילת דרכי, בשנת 1975 כשניגנתי בתחנות רכבת בלונדון, אז עוד לא כתבתי שירים. הייתי מנגן שירים של קט סטיבנס, בוב דילן ולאונרד כהן. זה היה הרפרטואר שלי, וכשחזרתי לארץ, אז כבר ידעתי שאני רוצה להיות מוזיקאי ורציתי להתחיל לייצר שירים, אבל לקח לי הרבה זמן למצוא את העולם הפנימי שלי במוזיקה ולהבין איך אני מוציא אותו גם. זה תהליך שיכול להיות שיש אנשים שהוא קורה להם מאוד מהר, אבל עבורי זה היה כמו לקדוח כדי לגלות נפט. צריך לקדוח מאוד לעומק. זה היה תהליך מורכב וארוך".
השיר משלים את "יוצא לאור"?
"כן, בפירוש. הם מאוד קשורים באיזשהו מקום. גם 'השביל הזה', הוא השביל של הואדי. 'יוצא לאור' הוא אולי בשלב אחר. אמנם כתבתי אותו לפני 'מפתח הלב', אבל אם הייתי צריך לסדר את זה מבחינה כרונולוגית, הייתי אומר שקודם כל אתה מחפש את מפתח הלב, וברגע שאתה פותח את הלב ואתה מתחיל לכתוב אז זה יוצא לאור, ואז בא הדבר המופלא שקורה עם שירים - שקרה באמת עם 'יוצא לאור' - שהשיר מתערבב בחיים של אנשים אחרים ונהפך לשיר שלהם. ואז הוא חוזר אליך בצורות שונות ומשונות".
מי שיעיין בחוברת המצורפת לאלבום, יגלה שלבנאי היה הרבה מה להגיד בתקופה הזו, והשירים שכתב בה ארוכים במיוחד, חלקם נראים בכלל כסיפור.
"התחלתי לכתוב שיר והוא פשוט נכתב עוד בית ועוד בית, ואז התחלתי להוריד ובכל זאת 'אני הולך' נשאר 6 דקות אחרי שהורדתי הרבה. גם ב'רגעי קסם'. פתאום קלטתי שאני בעצם נמצא כנראה בתקופה כזו של בלדות, ובלדות זה סיפורים מושרים, וברגע שהבנתי את זה אמרתי 'נלך עם זה עד הסוף'. כלומר, לא ננסה לעצור את זה. אם המילים יוצאות, נגיד סבבה שהן יוצאות וניתן להן לצאת".
במקביל לסיבוב ההופעות שמלווה את צאת האלבום החדש, עובד בנאי גם על ספר שני שיתבסס על חומרים שפרסם במסגרת "הדף הלבן" באתר שלו, וצופה גם אל האלבום הבא. "בגלל שאני עובד עכשיו על ספר, יש לי הרגשה שהאלבום הבא יהיה עם הרבה פחות מלל ויותר נגינה".
הראיון שודר בתוכנית המגבר, רביעי, 22 ביוני 2011.
לראיונות נוספים בתוכנית: ברי סחרוף, נעם רותם.
אם אתם מעדיפים להאזין לתוכנית בקובץ בפורמט MP3 להורדה למחשב או להאזנה בכל מקום שתבחרו, לחצו כאן (אפשר גם קליק ימני, ואז שמירה בשם).
"צורך לפרוץ את המחנק הקלסטרופובי". בנאי (צילום: הרדיו הבינתחומי) |
כמו בכל אלבום של אהוד בנאי, גם "רסיסי לילה" הוא מסע שמשלב טיול במרחב - הפעם אלו רמת גן וגבעתיים - ותנועה בזמן. בחלק מהשירים באלבום הוא אף חוזר לתקופת הילדות, ומערב בין הנוסטלגי לעכשווי. הוא מסביר ש"זה לא משהו שהיה מכוון, אבל כשהשירים הצטברו אז פתאום ראיתי שיש פה דיאלוג בין מי שאני היום לבין הילד שהייתי".
בראיון שנתן לפני למעלה מעשור לשמעון אדף בארץ אחרת, הסביר בנאי את הפתיחות שגילה תמיד אל תרבות המזרח. "יש תחושה שאנחנו נמצאים בצומת של מזרח ומערב, אבל הוא חנוק. גבולות בשלושה צדדים וים ברביעי. הכול כאן דחוס ולחוץ. במוסיקה אני אוהב לפרוץ את תחושת המחנק, את המצור התרבותי", אמר אז, מה שיכול לתת הסבר גם לפנייה שלו לכתיבה על סיטואציות המתרחשות ברובן בדמיון בכמה משירי האלבום.
"בכלל כל העניין של יצירה הוא מבחינתי צורך לפרוץ את המחנק הקלסטרופובי", הוא מסביר, "מבחינתי להופיע, לנגן ולכתוב, כל הדבר הזה זה קצת לצאת למרחב שמאוד חשוב לי, ומאוד חסר לי כאן, וגם הדמיון. למרות שאני מוכרח לומר שאצלי, מבחינת הדמיון, תמיד חייב להיות לי מסלול המראה שממנו אני ממריא. אני קצת חלש בלהמציא סיפורים. אני חושב שהשיר היחיד שכתבתי שהוא כולו מומצא זה יצחק שן זהב, מה שנקרא 'שעה של מסתורין', שעד היום אני לא מבין מאיפה השיר הזה בא. לא יודע על מה הייתי כשכתבתי אותו, אבל בדרך כלל אני חייב משהו מציאותי שממנו אני יכול להמריא".
סיטואציה כזו של מפגש מדומיין מתרחשת למשל בשיר "משורר וילד", שכתב אחרי שנתקל בשירו של המשורר האמריקאי-יהודי אלן גינצבורג בתרגומו של נתן זך. אבל זו לא הפעם הראשונה שבנאי כותב על פגישה דמיונית. את מאיר אריאל הוא אמנם פגש בחייו, אך מעולם לא קראו יחד דף גמרא סביב שולחן השבת, כפי שכתב בזמנו בבלוז כנעני", מה שיקרה אולי לדבריו "באופק אחר".
"אני חושב שאחד הדברים שבאמת נפלאים בכתיבה, זה שהיא מעל הזמן. היא נותנת לך אפשרות לעוף מעל הזמן. לפעמים כשאתה כותב, אז אתה פתאום לא נשוי ולא אבא, אתה חוזר לזמנים אחרים ולתקופות אחרות. אני לא מנטרל את זה ולא מכבה את זה. אם זה קורה אני הולך עם זה, כי בעיניי זה חלק מהקסם של הדבר הזה שנקרא יצירה, שהוא קצת משחרר אותך מהגרביטציה ומהעבדות לזמן".
בשיר "אני הולך", הוא כותב "אני הולך בעיר מוכרת וזרה / לא שייך למגזר לא נכנס למגירה". העובדה שבנאי מסרב להשתייך למגזר מסוים, על אף שיש מי שינסו לתייג אותו, היא זו שאולי מאפשרת לו לפנות לקהל מגוון כל כך של חילוניים ודתיים, מתנחלים ותל אביביים. שאלתי אותו האם הוא רואה בכך שליחות?
"אני לא רואה את עצמי שליח", הוא עונה, "אבל זה העולם שאני חי בו באופן טבעי. אני חי בצומת כזה. אני באמת לא שייך למגזר, וזה דבר שמקומם אותי, 'ההתמגזרות' הזו של החברה הישראלית לשמאל-ימין, דתי-חילוני. מילא, אם אתה מגדיר את עצמך, אתה מיד שולל את מי ששונה ממך, וזה משהו שאני משתדל מאוד להימנע ממנו. למרות שיש לי את הדעות שלי לגבי כל מיני נושאים בוערים כמו פוליטיקה וכאלה, אבל אני מוכן לשמוע את דעתו של האחר גם היא לא מקובלת עליי ואני לא ממהר להחרים אותו. אני נמצא פשוט במקום כזה, שאני חי את החיים העכשוויים ויחד עם זאת אני גם לומד תורה וגמרא ומשנה. זה העולם שלי. באופן טבעי העולמות האלה מתחברים גם ביצירה שלי".
בשיר "ר"ג - גבעתיים" אתה כועס על האמירה "אין עם מי לדבר".
"אני באמת חושב ככה. זאת אומרת, לא רק שאנחנו לא מדברים עם השכן - ויכול להיות שיש מצבים שבהם באמת אין עם מי לדבר, אני לא נכנס כרגע לעניין הפוליטי - אבל אנחנו לא מוכנים לדבר בשפה שלו. אותי זה תמיד מדהים איך אני שומע פוליטיקאים פלסטינים שמדברים עברית צחה. לאחמד טיבי יש אולי את העברית הכי יפה שאני מכיר, אבל אנחנו לא מדברים ערבית. אנחנו יודעים לקלל בערבית - כמו שמאיר אריאל אמר, 'בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה' - אבל אנחנו לא מוכנים לקבל את השפה הזו, אנחנו לא מוכנים לקבל את התרבות הזו, את המוזיקה".
אתה אומר בשיר שגם הפכנו חשדנים. אתה מתייחס להלך הבודד שמבקש עזרה וזוכה להתעלמות כי הוא לא משלנו.
"זה גם משהו שאני יכול לפעמים להשתגע ממנו. בתור בן אדם שלומד תורה, אני יכול להגיד לך שהיחס לגֵּר, מופיע יותר מאשר 'ואהבת לרעך כמוך'. הכוונה של התורה לגר היא לא למי שמתגייר, אלא לפועל זר, תושב זר, לפליט הסודאני שמגיע, ואני רואה איך מתייחסים אליו גם אנשים שמחזיקים ביהדות כדרך חייהם ואני משתומם על זה. אני לא מבין את זה, ולפעמים יש צורך להגיד משהו".
"לקח לי הרבה זמן למצוא את העולם הפנימי שלי במוזיקה". בנאי (צילום: הרדיו הבינתחומי) |
בשיר "מפתח הלב" שבאלבום, מתאר בנאי את הקושי הרב בכתיבת שיר, עד כדי כך שהוא "מסרב להיכתב", מה שיכול לתת הסבר חלקי לשהות בין הוצאת האלבומים. "אני מתאר גם באיזשהו מקום את התקופה שבכלל עוד חיפשתי את הצליל שלי, את המילה שלי".
שזה בואדי, בראש פינה?
"כן, הואדי כהשאלה. זה לא היה רק בואדי, אבל הואדי היה חלק ממסע החיפוש שלי, כי בעצם בתחילת דרכי, בשנת 1975 כשניגנתי בתחנות רכבת בלונדון, אז עוד לא כתבתי שירים. הייתי מנגן שירים של קט סטיבנס, בוב דילן ולאונרד כהן. זה היה הרפרטואר שלי, וכשחזרתי לארץ, אז כבר ידעתי שאני רוצה להיות מוזיקאי ורציתי להתחיל לייצר שירים, אבל לקח לי הרבה זמן למצוא את העולם הפנימי שלי במוזיקה ולהבין איך אני מוציא אותו גם. זה תהליך שיכול להיות שיש אנשים שהוא קורה להם מאוד מהר, אבל עבורי זה היה כמו לקדוח כדי לגלות נפט. צריך לקדוח מאוד לעומק. זה היה תהליך מורכב וארוך".
עטיפת האלבום "רסיסי לילה" שעיצבה יעל יעקבי |
"כן, בפירוש. הם מאוד קשורים באיזשהו מקום. גם 'השביל הזה', הוא השביל של הואדי. 'יוצא לאור' הוא אולי בשלב אחר. אמנם כתבתי אותו לפני 'מפתח הלב', אבל אם הייתי צריך לסדר את זה מבחינה כרונולוגית, הייתי אומר שקודם כל אתה מחפש את מפתח הלב, וברגע שאתה פותח את הלב ואתה מתחיל לכתוב אז זה יוצא לאור, ואז בא הדבר המופלא שקורה עם שירים - שקרה באמת עם 'יוצא לאור' - שהשיר מתערבב בחיים של אנשים אחרים ונהפך לשיר שלהם. ואז הוא חוזר אליך בצורות שונות ומשונות".
מי שיעיין בחוברת המצורפת לאלבום, יגלה שלבנאי היה הרבה מה להגיד בתקופה הזו, והשירים שכתב בה ארוכים במיוחד, חלקם נראים בכלל כסיפור.
"התחלתי לכתוב שיר והוא פשוט נכתב עוד בית ועוד בית, ואז התחלתי להוריד ובכל זאת 'אני הולך' נשאר 6 דקות אחרי שהורדתי הרבה. גם ב'רגעי קסם'. פתאום קלטתי שאני בעצם נמצא כנראה בתקופה כזו של בלדות, ובלדות זה סיפורים מושרים, וברגע שהבנתי את זה אמרתי 'נלך עם זה עד הסוף'. כלומר, לא ננסה לעצור את זה. אם המילים יוצאות, נגיד סבבה שהן יוצאות וניתן להן לצאת".
במקביל לסיבוב ההופעות שמלווה את צאת האלבום החדש, עובד בנאי גם על ספר שני שיתבסס על חומרים שפרסם במסגרת "הדף הלבן" באתר שלו, וצופה גם אל האלבום הבא. "בגלל שאני עובד עכשיו על ספר, יש לי הרגשה שהאלבום הבא יהיה עם הרבה פחות מלל ויותר נגינה".
הראיון שודר בתוכנית המגבר, רביעי, 22 ביוני 2011.
לראיונות נוספים בתוכנית: ברי סחרוף, נעם רותם.